(א) אלמנה כל זמן ששטר כתובתה בידה גובה כתובתה לעולם בין אם נותנין לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה מימרא בס״פ הנושא (כתובות קד:) ומ״ש אפי׳ לאחר שתינשא ונשבעה אף ע״פ שהיא נשואה בפרק השולח (גיטין לה:) דאהא דתנן התקין ר״ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו אמר רב הונא ל״ש אלא בשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעל. ומשמע הא שבועה דאין הבעל יכול להפר שפיר דמי וכ״כ הרא״ש בתשובה כלל ל״ו סימן ב׳ כיון דכתובה בידה גובה כתובתה לעולם ותשבע אע״פ שיושבת תחת בעלה:

(ב) ומה שכתב בשם בעל התרומות ובעל העיטור:

(ג) ומה שכתב ואפי׳ עברה עליה שמיטה אינה נשמטת וכו׳ בר״פ אע״פ (כתובות נד:) אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי נ״מ לשביעית ובפ״ב דגיטין (דף יח.) איתמר כתובה מאימתי משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע״פ שלא זקפה זקפה אע״פ שלא פגמה ופסק הרא״ש הלכה כשמואל וכ״פ הרמב״ם מהלכות שמיטה והרי״ף אע״פ שכתב בר״פ אף על פי לשביעית שאם פגמה וזקפה משמטת הכל כתובה ותוספת לאו משום דליבעי פגימה וזקיפה כרב דהא ודאי הלכה כשמואל בדיני אלא לדוגמא בעלמא נקטיה לומר דלענין פגימה וזקיפה היא דנפקא מינה ולא ללמד דכשם שאין שביעית משמט עיקר כתובה מפני שהיא תנאי ב״ד כל שלא פגמה או זקפה ה״ה לתוספת וכדפירש״י משום דקשה כמו שהקשה הר״ן דא״כ מאי איריא תנאי כתובה הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחבירו שלא ע״ד מלוה הכי דיניה כדתנן בפ״ב דשביעית הקפת חנות אינה משמטת והרא״ש דקדק בדבריו שכתב בר״פ אע״פ נ״מ לשביעית שאם פגמה הכתובה ולא פגמה התוס׳ משמטת הכל כאילו פגמה גם התוס׳ ע״כ הרי שלא הזכיר אלא פגומה בלבד דמשמע דפגימה או זקיפה סגי ורבינו שכתב אינה נשמטת מפני שהוא מעשה ב״ד הוא ע״פ פירש״י:

(ד) ואם אין כתובה בידה ובאה לגבות בתנאי ב״ד כגון במקום שאין כותבין אם נותנין לה מזונות בבית אביה אינה גובה אלא עד סוף כ״ה שנים אבל שתקה כ״ה שנים ולא תבעה מחלה בס״פ הנושא (כתובות קד.) איפליגו ר״מ וחכמים במתניתין ואיפסקא בגמרא (שם) הלכה כחכמים דאמרי כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ״ה שנים ופירש״י דטעמא משום דשתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הילכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה אבל בבית אביה מששתקה כ״ה שנים מחילה היא:

ומה שכתב ואם תבעה תוך כ״ה שנים מונים לה כ״ה שנים מיום שתבעה ברייתא שם:

ומה שכתב וכן יורשיה צריכין לתובעה תוך כ״ה שנים ואם שתקו יותר מכ״ה שנים מחלו שם במשנה מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ״ה שנה ופירש״י כלומר צריכין למחות על כתובה בתוך כ״ה שנים ע״כ ובספרי רבינו ואם שתקה יותר מכ״ה שנים מחלה ונראה שהוא טעות מבואר וצריך להגיה ואם שתקו יותר מכ״ה שנים מחלו וכתבו הרי״ף והרא״ש הא דקתני יורשיה מזכירים כתובתה עד כ״ה שנה ואוקימנא בפרק כל הנשבעין (שבועות מח.) שנשבעה ומתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכבר נתבאר בסימן צ״ו:

(ה) ומה שכתב ואפילו אם ניזונת בבית אביה אם היורשים מכבדין אותם שמוליכים לה מזונותיה בעצמם אין שתיקתה מחילה שמפני הבושה היא שותקת ולא מפני שמוחלת להם שם בגמרא בעובדא דחמתיה דרב חייא אריכא דזנה בבית אביה כ״ה שנה לסוף אמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך תבעתיה לדינא קמיה דרבה בר שילא א״ל זניתה כ״ה שנים בבית אביה ובחיי דמר דבכתפאי אמטאי לה א״ל טעמא מאי אמור רבנן כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דאמרינן דמשום כיסופא הוא דלא תבעה ה״נ משום כיסופא הוא דלא תבעה ופירש״י בכתפאי אמטאי לה. מזונותיה מיום ליום הא נמי משום כיסופא מחמת הכבוד הזה שעשית לה וכתב הרא״ש פר״ח הא דבבית אביה אינה גובה כתובה לאחר כ״ה שנה כשאינה ניזונת אבל בניזונת גובה כתובתה לעולם משום עובדא דחמתיה דרב חייא אריכא ומיהו י״ל דשאני התם דבכתפיה אמטי לה אבל אם נתנו לה דמי מזונות אינה גובה ע״כ וכ״נ מדברי הרמב״ם שכתב בפי״ו כלשון הזה אם היה היורש עצמו מוליך מזונותיה לבית אביה ומיטפל בה יש לה לתבוע כתובתה אפילו אחר כ״ה שנה מפני שזה ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורשים ע״כ ומ״ש רבינו ויראה מדברי הרמב״ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא נראה שדקדק כך רבינו מדכתב הרמב״ם בפי״ו בלשון הזה ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה אם היתה בבית בעלה גובה לעולם ואם היתה בבית אביה עד כ״ה שנה ואם באה לתבוע אחר כ״ה שנה אין לה כלום שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה ומשמע לרבינו דמחילה דאחר כ״ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת ולי נראה דאיכא למימר דאה״נ דאתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה ואם כן בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ״ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אין ה״נ דהיכא דאית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ״ה שנה מחלה נמי תוספת וכ״כ ה״ה ז״ל:

(ו) ומה שכתב בשם הרא״ש שם בגמרא אהא דקתני דשתיקה כ״ה שנה הויא מחילה אריב״ל משום בר קפרא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה ורבי אבהו א״ר יוחנן אפי׳ תוספת אין לה דא״ר איבו א״ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי וכתב הר״ן וקי״ל כר״י דהא בר״פ אע״פ מנינן הך בהדי הנך אחריני דאמרינן בהו דתנאי כתובה ככתובה דמי. ומיהו אפשר דדוקא תוספת אבל נדוניא דינה כחוב וכ״כ הרא״ש וקי״ל כר״י דתנאי כתובה ככתובה דמי ודוקא תוספת אבל נדוניא מסתבר שהוא כחוב. וגם ה״ה כתב בפי״ו דין הנדוניא כדין החוב לדעת רבינו וכ״כ הרשב״א ז״ל ומ״מ אין צורך לזה שהרי פשוט הוא שאינה נגבית הנדוניא בשום מקום אלא כשמראה כתובתה ומ״מ נפקא מינה שהיכא שהיורשים מודים שלא פרעוה שאף ע״פ שאבדה כתובתה גובה נדוניא ואינה גובה לא עיקר ולא תוספת כיון ששתקה כ״ה שנים והיא בבית אביה ודאי מחלתן עכ״ל.

ודע שיש להרי״ף גירסא אחרת בזה שהוא ז״ל גורס אריב״ל משום בר קפרא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ורבי אבהו אמר רבי יוחנן אפילו תוספת יש לה דא״ר איבו א״ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי וכן הלכתא וכתב הר״ן ה״פ ל״ש דגובה לעולם בששטר כתובה יוצא מתחת ידה אלא מנה ומאתים דמשעבדי לה בתקנתא דרבנן אבל תוספת מכ״ה שנה ואילך לית לה כיון שלא תבעתו בתוך כ״ה שנה ור״י אמר אפי׳ תוספת יש לה דתנאי כתובה ככתובה דמי וכיון דאית לה מנה ומאתים אית לה נמי תוספת ואין גירסא זו מחוורת דהיכי לימא ריב״ל שיהא דין התוספת גרוע מן העיקר דאדרבה תוספת דמי לחוב שדינו לגבות לעולם ומצינו שייפו כחו מן העיקר דהא אמרינן בפ׳ אלמנה ניזונית אין להם מנה ומאתים אבל תוספת יש להם לפיכך נראה העיקר כגירסת רש״י שגורס ל״ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה ורבי אבהו אמר רבי יוחנן אפי׳ תוספת אין לה והכי איתא בהדיא בירושלמי עכ״ל:

(ז) ומה שכתב רבינו ודוקא באלמנה הויא שתיקתה מחילה כשאין כתובה בידה אבל גרושה גובה לעולם כשאר ב״ח שם א״ר אלעא שונין גרושה הרי היא כב״ח. ופירש״י הרי היא כב״ח. לגבות לעולם שלא בהזכרה דודאי לא מחלה: